Homeis

חמש ארוחות ביום / מיכל זמיר

אחר
יובל אביבי, מבקר במוסף "ספרים" של "הארץ״: זה לא בדיוק הספר שהכי אהבתי השנה, זה בוודאי לא הספר הכי "טוב" או הכי "חשוב" שנכתב השנה, אבל יש בו שבירת שתיקה מרעננת, שכולה אצבע משולשת להתחסדות, לזיופי הנחמה המעושים, לתקינות התגובה האוטומטית מול הטרגדיה של האחר: מיכל זמיר מלווה את אמה המיטשטשת לתוך מחלת האלצהיימר במוסד סיעודי, ועושה זאת ביושר, בראש מורם, באי התנצלות. היא מתארת באומץ את הכעס, את השחיקה, את חוסר הסבלנות, את חוסר התוחלת, את אי השוויון שממשיך גם מול המוות והמחלה, את הרצון שזה ייגמר כבר, ומצליחה להיות אמפתית בלי להיות צדקנית — גישה שמתחילה להיות נדירה בימינו, למרבה הצער: גם כאשר ברור שהיא מייחלת למותה של אמה, גם כאשר צפה בתוך הסיוט הזה עיסת הרגשות המורכבים שהם קופת השרצים הבלתי נמנעת של יחסי אם ובת, ברור לחלוטין עד כמה היא אוהבת אותה. והיא כותבת בטבעיות משוחררת, שמאסה גם בצורך להתאים להתנהגות הנדרשת מבת במצב כזה, ואין ספרות טובה מזו הנכתבת בטבעיות משוחררת.
Reviews